*לע"נ מאיר בן אסתר
פתיחה: מדוע מחפש רבי יהודה הנשיא את הדרך הישרה ולכאורה די לו לאדם בזה שיש לו תורה ומצוות למצוא דרך זו?
רַבִּי אוֹמֵר: אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבֹר לוֹ הָאָדָם?
יש לדייק מאי קאמר איזו היא דרך ישרה שיבור לו כאלו ביד האדם לבור לו דרך כרצונו וחפצו ואינו כן שהרי התורה הדריכתנו בדרך הישרה ואין לנו ישרה ממנה דכתיב כי ישרים דרכי ה' ואומר והודעת להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון (מדרש שמואל,שם)
רַבִּי אוֹמֵר:
א.אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבֹר לוֹ הָאָדָם?
כֹּל שֶׁהִיא תִפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂיהָ
וְתִפְאֶרֶת לוֹ מִן הָאָדָם
ב.וֶהֱוֵי זָהִיר
בְּמִצְוָה קַלָּה כְבַחֲמוּרָה
שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְוֹת
ג.וֶהֱוֵי מְחַשֵּׁב:
הֶפְסֵד מִצְוָה כְּנֶגֶד שְׂכָרָהּ ,
וּשְׂכַר עֲבֵרָה כְנֶגֶד הֶפְסֵדָהּ.
ד.וְהִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאִי אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה,
דַּע - מַה לְּמַעְלָה מִמְּךָ
עַיִן רוֹאָה וְאֹזֶן שׁוֹמַעַת,
וְכָל מַעֲשֶׂיךָ בַסֵּפֶר נִכְתָּבִין :
(אבות ב,א)
הקדמה: רבי- רבי יהודה הנשיא
א.137 לספה"נ- 193 או 224 לספה"נ
ב.נולד ביום בו מת רבי עקיבא:
וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ, רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר, וְכִי אֵין אָנוּ יוֹדְעִין שֶׁזָּרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ, אֶלָּא מָה הוּא כֵן, עַד שֶׁלֹא יִשְׁקַע שִׁמְשׁוֹ שֶׁל צַדִּיק זֶה, הוּא מַזְרִיחַ שִׁמְשׁוֹ שֶׁל צַדִּיק אַחֵר, יוֹם שֶׁמֵּת רַבִּי עֲקִיבָא נוֹלַד רַבִּי, וְקָרְאוּ עָלָיו פָּסוּק זֶה: וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ.(קהלת רבא א,י)
ג.אודותיו:
וכאשר הגיע הזמן אחריהם אל רבנו הקדוש ע"ה, והיה יחיד בדורו ואחד בזמנו, איש שנמצאו בו כל החמודות והמידות הטובות, עד שזכה בהם אצל אנשי דורו לקרותו רבנו הקדוש, ושמו יהודה.
והיה בחכמה, ובמעלה בתכליתם, כמו שאמרו (גיטין נט.),
מימות משה רבנו ועד רבי לא ראינו תורה וגדולה במקום אחד.
והיה בתכלית החסידות והענווה והרחקת התענוגים, כמו שאמרו גם כן (סוטה מט,ב), משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא.
והיה צח לשון ומופלג מכל האדם בלשון הקודש, עד שהחכמים ע"ה היו לומדים פירוש מה שנשתבש עליהם מאותיות המקרא, מדברי עבדיו ומשרתיו. וזה מפורסם בתלמוד (בר"ה כו,ב).
והיה לו מן העושר וההון ורוחב היכולת, מה שנאמר בו, אהורייריה דרבי הוה עתיר משבור מלכא (ב"מ פה.). וכן הרחיב הוא על אנשי החכמה ומבקשיה,
ורבץ תורה בישראל ואסף ההלכות ודברי החכמים והמחלוקות המקובלות מימות משה רבנו עד ימותיו.
[רצף המקבלים ממשה רבנו ועד רבי יהודה הנשיא]:
והיה הוא בעצמו מן המקבלים, שהוא קבל משמעון אביו ושמעון מגמליאל אביו, והוא משמעון, והוא מהלל, והוא משמעיה ואבטליון רבותיו, והם מיהודה בן טבאי ושמעון בן שטח, והם מיהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי, והם מיוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן, והם מאנטיגנוס איש סוכו, והוא משמעון הצדיק, והוא מעזרא שהיה משירי אנשי כנסת הגדולה ועזרא מברוך בן נריה רבו, וברוך מירמיה, וכן קיבל ירמיה בלי ספק מאשר קדמוהו מן הנביאים, נביא מפי נביא, עד הזקנים המקבלים מפי יהושע בן נון, והוא מפי משה.
(הקדמת הרמב"ם למשנה)
רבי יהודה הנשיא נקרא משיח ה':
אע"פ שאמרו אין קורין בכתבי הקודש אלא מן המנחה ולמעלה אבל שונין ודורשין בהן. צרך דבר נוטל ובודק. דלמא רבי ורבי חייא רבא ור' ישמעאל בי רבי יוסה היו יושבין ופושטין במגילת קינות ערב תשעה באב שחל להיות בשבת מן המנחה ולמעלה. ושיירו בה אל"ף בי"ת אחד. אמרו למה אנו באין וגומרין אותה. עם כשהיה נפטר לביתו נכשל באצבעו וקרא על גרמיה (תהילים לב) רבים מכאובים לרשע. א"ל ר' חייא בחובינו מטתך כן דכתיב (איכה ד) רוח אפינו משיח ה' נלכד בשחיתותם. אמר לו רבי ישמעאל בי רבי יוסי אילו לא היינו עוסקין בעניין כך היה לנו לומר. על אחת כמה וכמה שהיינו עוסקין בעניין. ועלה לביתו ונתן עליה ספוג יבש וקשר עליה גמי מבחוץ. א"ר ישמעאל בי ר' יוסי ממנו למדנו ג' דברים ספוג אינו מרפא אלא משמר. גמי שהוא מן המוכן. ואין קורין בכתבי הקודש (ירושלמי שבת טז,א)
ר' יהודה הנשיא ביקש לבטל את צום תשעה באב הדחוי - ולא עלה בידו:
אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא רבי נטע נטיעה בפורים ורחץ בקרונה של צפורי בשבעה עשר בתמוז ובקש לעקור תשעה באב ולא הודו לו אמר לפניו רבי אבא בר זבדא רבי לא כך היה מעשה אלא תשעה באב שחל להיות בשבת הוה ודחינוהו לאחר השבת ואמר רבי הואיל ונדחה ידחה ולא הודו חכמים קרי עליה {קהלת ד-ט} טובים השנים מן האחד (מגילה ה ע"א-ה ע"ב)
מערות קבורה בבית שערים- מקום קבורת רבי יהודה הנשיא:
לאחר מותו ובגלל חשיבותו במשך כמאה שנה הפכה בית שערים למקום קבורה מועדף במקום הר הזיתים שנאסר לשבת בה
(ע"פ הספר הנשיא ותפארתו ע"מ 137)
דמויות רבניות בולטות שקיבלו כינוי במהלך הדורות:
1.רבי יוסף קארו (מכונה גם השולחן ערוך, הבית יוסף, מרן והמחבר; 1488, ה'רמ"ח[2] – 24 במרץ 1575, י"ג בניסן ה'של"ה[3]), היה מגדולי הפוסקים, מחבר השולחן ערוך, כסף משנה והבית יוסף. עסק גם בקבלה. מקובל לסמנו כפותח תקופת האחרונים.
2.רבי אליהו בן שלמה זלמן (ט"ו בניסן ה'ת"פ, 23 באפריל 1720 – י"ט בתשרי ה'תקנ"ח, 9 באוקטובר 1797), שנודע בכינויים: הגאון מווילנה (ביידיש: דער וילנער גאון), הגאון החסיד[1] ואף בפשטות - הגאון, או בראשי תיבות: הַגְּרָ"א (הגאון רבנו אליהו) (אליבא דויקיפדיא)
3.רבי נחמן מברסלב הנקרא גם מוהר"ן מברסלב (מורנו ורבינו הרב רבי נחמן) או בפשיטות: רבינו (ע"פ אתר ברסלב סיטי)
4.רבי מנחם מנדל שניאורסון (בכתיב מסורתי: מנחם מענדל שניאורסאהן; י"א בניסן תרס"ב, 18 באפריל 1902 – ג' בתמוז תשנ"ד, 12 ביוני 1994) כיהן כאדמו"ר השביעי של חסידות חב"ד-לובביץ משבט ה'תשי"א (1951) ועד פטירתו. מכונה הרבי מלוּבָּבִיץ'[1] ובחסידות עצמה, בקיצור: הרבי. (אליבא דויקיפדיא)
ביאור המשנה:
חלק א:
בתחום המידות יש לברר את הדרך הנכונה עבורנו לפי ההקשר של הזמן ובמקום בו אנו נמצאים:
אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבֹר לוֹ הָאָדָם?
כֹּל שֶׁהִיא תִפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂיהָ
וְתִפְאֶרֶת לוֹ מִן הָאָדָם
דרך ישרה במידות: כָּל שֶׁהִיא תִפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂיהָ וְתִפְאֶרֶת לוֹ מִן הָאָדָם. שֶׁיְּהֵא נוֹחַ לוֹ, וְיִהְיוּ נוֹחִין בְּנֵי אָדָם מִמֶּנּוּ.
וְזֶה יִהְיֶה, כְּשֶׁיֵּלֵךְ בְּכָל הַמִּדּוֹת בַּדֶּרֶךְ הָאֶמְצָעִי וְלֹא יִטֶּה לְאֶחָד מִשְּׁנֵי הַקְּצָווֹת.
שֶׁאִם הוּא כִּילַי בְּיוֹתֵר, יֵשׁ תִּפְאֶרֶת לוֹ, שֶׁאוֹסֵף מָמוֹן הַרְבֵּה, אֲבָל אֵין בְּנֵי אָדָם מְפָאֲרִין אוֹתוֹ בְּמִדָּה זוֹ.
וְאִם הוּא מְפַזֵּר יוֹתֵר מִן הָרָאוּי, בְּנֵי אָדָם הַמְקַבְּלִים מִמֶּנּוּ מְפָאֲרִים אוֹתוֹ, אֲבָל אֵינוֹ תִפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂיהָ וְאֵינוֹ נוֹחַ לוֹ, שֶׁהוּא בָּא לִידֵי עֲנִיּוּת בִּשְׁבִיל כָּךְ.
אֲבָל מִדַּת הַנְּדִיבוּת שֶׁהִיא אֶמְצָעִית בֵּין הַכִּילוּת וְהַפִּזּוּר, הִיא תִּפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂיהָ, שֶׁשּׁוֹמֵר אֶת מָמוֹנוֹ וְאֵינוֹ מְפַזֵּר יוֹתֵר מִן הָרָאוּי. וְתִפְאֶרֶת לוֹ מִן הָאָדָם, שֶׁבְּנֵי אָדָם מְפָאֲרִים אוֹתוֹ, שֶׁנּוֹתֵן כְּמוֹ שֶׁרָאוּי לוֹ לִתֵּן. וְכֵן הַדִּין בְּכָל שְׁאָר הַמִּדּוֹת
(רע"ב,שם)
הצד השני של המטבע:
כל שהיא תפארת לו מן האדם - שהאדם יריגל עצמו במידות טובות שיהיו הולמות לו וליוהולו לו לתפארת
ותפארת לו מן האדם- שאם יראה מידה טובה בחיברו ותמצא חן בעיניו- ירגיל עצמו בה (ילקוט מעם לועז,שם, ע"פ ר' יצחק קארו)
למה כדאי לו לאדם להיות טוב ?
כאשר אנחנו שואלים את עצמנו, מדוע האדם צריך להיות טוב?...
משנה מוסרית אחת אומרת: שטוב לו לאדם, ראוי לו לאדם להיות מוסרי, נאמן לטוב ולא לרע, משום שבזה הוא אדם. האדם שלם - בזה שהוא מוסרי. אדם עם מידות רעות, עדיין איננו אדם במובן המלא של המילה. זאת היא המוטיבציה הראשונה, שבמידה מסויימת איננה קשורה לעובדה שהאדם מאמין בקב"ה, או אינו מאמין בו.
מה שאין כן מוטיבציה אחרת, שמצאנו אצל בעלי המוסר, בין בישראל בין בעמים: שהמוסר הוא - הידמות לבורא, על דרך מה שאמרו במכילתא (פרשת בשלח מסכת דשירה פרשה ג) "מה הוא רחום וחנון אף אתה רחום וחנון". שתי הדרכים האלו כלולים בדבריו של רבי, שמדבר על "תפארת לעושיה" - כלומר לקב"ה, שהאדם מוסרי כדי להידבק במידותיו של הקב"ה. ו"תפארת לו מן האדם", שהאדם הוא מוסרי כדי להיות אדם שלם.
באמת אין מחלוקת מעשית בין שתי הדרכים האלה. ואדרבא נראה לומר, שאם האדם יאמץ לעצמו כמוטיבציה למוסריותו רק את אחד משני הדרכים, הרי שהוא מחסיר משהו מעצמו. אם האדם יאמר: אני מוסרי רק כדי להידבק בבורא, ולא איכפת לי מן החברה האנושית, הרי שהוא חיסר קומה מסויימת בנפשו.
באמת אין מחלוקת מעשית בין שתי הדרכים האלה. ואדרבא נראה לומר, שאם האדם יאמץ לעצמו כמוטיבציה למוסריותו רק את אחד משני הדרכים, הרי שהוא מחסיר משהו מעצמו. אם האדם יאמר: אני מוסרי רק כדי להידבק בבורא, ולא איכפת לי מן החברה האנושית, הרי שהוא חיסר קומה מסויימת בנפשו.
אבל אם האדם יחפוץ להיות מוסרי רק כדי להשלים את אנושיותו, הרי הוא נשאר בתחום הצר של הנברא, של הנפש האנושית, ואינו מרוויח גם את המפגש עם האין-סופיות הא-להית. לכן "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה", כלומר לקב"ה, "ותפארת לו מן האדם" (ע"פ הרב אורי שרקי)
בין חלק א לחלק ב יש מעבר מגוף שלישי ללשון נוכח כדי להפריד בין מידות בהם גם עליו לברור את דרכו (דרך ארץ שקדמה ) לתורה ומצוות שם חובה לקיים הכל ולא לברור:
ואמר בלשון נסתר איזה דרך שיבור האדם ואח"כ אמר בלשון נוכח והוי זהיר במצוה קלה, שלא יטעה האדם לומר כי מה שאמר והוי זהיר נמי מחובר למעלה אל מה שאמר איזה דרך שיבור לו האדם כל שהיא תפארת... כי למעלה לא דבר רק במוסר ובזה שייך לומר שיבור לו כי המדות אינם במצות עשה ולא תעשה ושייך בזה שיבור לו אדם מדה זאת,
אבל מה שאמר הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה דבר זה דין תורה שיהיה זהיר בשניהם ולכך אמר כאן לשון אחר שלא יהיה חוזר למעלה. ומה שחבר רבי אלו דברים ביחד, מפני שרבי בא ללמד לאדם דרכים כוללים הן במדות הן במצות, והתחיל במדות ודבר זה הוא הראשון שאמר איזה דרך ישרה שיבור לו האדם כי דרך ארץ קדמה לתורה כמו שבארנו למעלה ודבר זה שאמר איזה דרך ישרה שיבור לו האדם כולל המדות, ואח"כ דברים כוללים בתורה ובמצותיה וזה שאמר הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה:(דרך חיים למהר"ל,שם)
ואמר בלשון נסתר איזה דרך שיבור האדם ואח"כ אמר בלשון נוכח והוי זהיר במצוה קלה, שלא יטעה האדם לומר כי מה שאמר והוי זהיר נמי מחובר למעלה אל מה שאמר איזה דרך שיבור לו האדם כל שהיא תפארת... כי למעלה לא דבר רק במוסר ובזה שייך לומר שיבור לו כי המדות אינם במצות עשה ולא תעשה ושייך בזה שיבור לו אדם מדה זאת,
אבל מה שאמר הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה דבר זה דין תורה שיהיה זהיר בשניהם ולכך אמר כאן לשון אחר שלא יהיה חוזר למעלה. ומה שחבר רבי אלו דברים ביחד, מפני שרבי בא ללמד לאדם דרכים כוללים הן במדות הן במצות, והתחיל במדות ודבר זה הוא הראשון שאמר איזה דרך ישרה שיבור לו האדם כי דרך ארץ קדמה לתורה כמו שבארנו למעלה ודבר זה שאמר איזה דרך ישרה שיבור לו האדם כולל המדות, ואח"כ דברים כוללים בתורה ובמצותיה וזה שאמר הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה:(דרך חיים למהר"ל,שם)
חלק ב: בענייני מצוות אסור לאדם לעשות שיקולים של מצווה "קלה" ו"חמורה"
1.וֶהֱוֵי זָהִיר
2.בְּמִצְוָה קַלָּה כְבַחֲמוּרָה
3.שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְוֹת
1."וֶהֱוֵי זָהִיר"- זוהר הנשמה זהה למצווה קלה כמו בחמורה
זהיר מלשון והמזהירים ישכילו {שניאל יב,ג) ר"ל והנשמה תזהיר ותאר ממצוה קלה כבחמורה כי רחמנא ליבא בעי (צוואת הריב"ש, רבי ישראל בעש"ט)
2."שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְוֹת"- מדוע לא פורש מתן שכרן של מצוות (עשה) ?
א.שיקיימו את כל המצוות:
אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא תְהֵא יוֹשֵׁב וּמְשַׁקֵּל בְּמִצְווֹתֶיהָ שֶׁל תּוֹרָה, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מ, יב): וְשָׁקַל בַּפֶּלֶס הָרִים, לֹא תְהֵא אוֹמֵר הוֹאִיל וְהַמִּצְוָה הַזּוֹ גְּדוֹלָה אֲנִי עוֹשֶׂה אוֹתָהּ שֶׁשְֹּׂכָרָהּ מְרֻבֶּה, וְהוֹאִיל וְזוֹ מִצְוָה קַלָּה אֵינִי עוֹשֶׂה אוֹתָהּ, מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא גִּלָּה לַבְּרִיּוֹת מַהוּ מַתַּן שְׂכָרָהּ שֶׁל כָּל מִצְוָה וּמִצְוָה, כְּדֵי שֶׁיַּעֲשׂוּ כָּל הַמִּצְווֹת בְּתֹם, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: נָעוּ מַעְגְּלֹתֶיהָ לֹא תֵדָע. לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ שֶׁשָֹּׂכַר לוֹ פּוֹעֲלִים וְהִכְנִיס אוֹתָן לְתוֹךְ פַּרְדֵּסוֹ, סָתַם וְלֹא גִּלָּה לָהֶן מַהוּ שְׂכָרוֹ שֶׁל פַּרְדֵּס, שֶׁלֹא יַנִּיחוּ דָּבָר שֶׁשְֹּׂכָרוֹ מוּעָט וְיֵלְכוּ וְיַעֲשׂוּ דָּבָר שֶׁשְֹּׂכָרוֹ מְרֻבֶּה, בָּעֶרֶב קָרָא לְכָל אֶחָד וְאֶחָד אָמַר לוֹ תַּחַת אֵיזֶה אִילָן עָשִׂיתָ, אָמַר לוֹ תַּחַת זֶה, אָמַר לוֹ פִּלְפֵּל הוּא שְׂכָרוֹ זָהוּב אֶחָד, קָרָא לְאַחֵר אָמַר לוֹ תַּחַת אֵיזֶה אִילָן עָשִׂיתָ, אָמַר לוֹ תַּחַת זֶה, אָמַר לוֹ שְׂכָרוֹ חֲצִי זָהוּב פֶּרַח לָבָן הוּא. קָרָא לְאַחֵר אָמַר לוֹ תַּחַת אֵיזֶה אִילָן עָשִׂיתָ, אָמַר לוֹ תַּחַת זֶה, אָמַר לוֹ זַיִת הוּא שְׂכָרוֹ מָאתַיִם זוּז. אָמְרוּ לוֹ לֹא הָיִיתָ צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ אוֹתָנוּ אֵיזֶה אִילָן שְׂכָרוֹ מְרֻבֶּה כְּדֵי שֶׁנַּעֲשֶׂה תַּחְתָּיו, אָמַר לָהֶם הַמֶּלֶךְ, אִלּוּ הוֹדַעְתִּי הֵיאַךְ הָיָה כָּל פַּרְדֵּסִי נַעֲשָׂה. כָּךְ לֹא גִּלָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְווֹת, חוּץ מִשְׁתֵּי מִצְווֹת, הַחֲמוּרָה שֶׁבַּחֲמוּרוֹת וְהַקַּלָּה שֶׁבַּקַּלּוֹת, כִּבּוּד אָב וָאֵם, חֲמוּרָה שֶׁבַּחֲמוּרוֹת, וּמַתַּן שְׂכָרָהּ אֲרִיכוּת יָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ, יב): כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ. וְהַקַּלָּה, שִׁלּוּחַ הַקֵּן, וּמַהוּ שְׂכָרָהּ, אֲרִיכוּת יָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב, ז): שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וגו' וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים, הֱוֵי כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר.(דברים רבה, פרשה ו ,ב)
ב.שלא יעבדו רק על מנת לקבל פרס גדול יותר:
הנה ודאי המדקדק במצוה חמורה יותר ממצוה קלה היינו טעמא לפי שמצווה חמורה שכרה יותר לפיכך הוא נזהר בה יותר ובאמת הוא איסור גמור שהרי אסור לשמש על מנת לקבל פרס...
באמת אמאי לא כתוב בתורה- וצ"ל בכדי שלא יעבדו על מנת לקבל פרס אם כן צריך אתה להיזהר במצווה קלה כבחמורה (ארץ חמדה למלבי"ם,שם)
3."מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְוֹת"-
על קיום המצוות - יש שכר קצוב ויש מתן (מלשון מתנה) שאינו קצוב ואותו אין לדעת והוא לפי ההשתדלות של האדם בקיומה:
מתן שכרן. יש שכר לפעולתך מן השי"ת והרי הוא כעין מלכותא דארעא שתמצא מי שעובד למלך. ושכר הפעולה קצובה. ותראה שיקבל עליה שכר מאת המלך יותר ויותר מן הראוי והקצוב. לפי שהיא נאותה לו למלך. או מצד אחר ושכר כזה אינו ראוי להקראות שכר בהחלט שהרי אינו השכר הראוי. אבל זה שמו אשר יקרא לו מתן שכר. לפי שיש עמה מתנה מרובה. ואינה מתנה ג"כ בהחלט. שהרי שכרו אתו. והיינו נמי דתנן מתן שכרן שבערך נחת רוח שלפניו בעשיית המצוה. מתן אדם ירחיב כרצונו יתברך. וזה ענין הכתוב בעצמו שאומר (ישעיה מ') הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו. שכך הוא אומר הנה שכרו אתו מלת הנה מורה על דבר ברור וידוע. כי שכרו ודאי וברור שהוא אתו. ועוד זאת שמת שפעולתו לפניו. שהפעולה אמנם היא לפניו יתברך ובבחינה זו שכרו כפול ומכופל במתנה מרובה כאמור. כך נ"ל.(תוספות יום טוב,שם)
4."בְּמִצְוָה קַלָּה כְבַחֲמוּרָה "- יתכן ודווקא מצוות עשה קלה היא החסרה לתיקונו בעולם הבא:
ולפיכך צריך אדם להיות זריז בקיום כל אחת מן המצוות שמא ח"ו אותה המצווה שביטל הוא הדבר שהוא יותר צריך ונמצא חסר בעולם הבא דבר שאינו יכול לתקנו... (כללי המצוות למהר"י גיקטליא)
1.וֶהֱוֵי זָהִיר
2.בְּמִצְוָה קַלָּה כְבַחֲמוּרָה
3.שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְוֹת
1."וֶהֱוֵי זָהִיר"- זוהר הנשמה זהה למצווה קלה כמו בחמורה
זהיר מלשון והמזהירים ישכילו {שניאל יב,ג) ר"ל והנשמה תזהיר ותאר ממצוה קלה כבחמורה כי רחמנא ליבא בעי (צוואת הריב"ש, רבי ישראל בעש"ט)
2."שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְוֹת"- מדוע לא פורש מתן שכרן של מצוות (עשה) ?
א.שיקיימו את כל המצוות:
אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא תְהֵא יוֹשֵׁב וּמְשַׁקֵּל בְּמִצְווֹתֶיהָ שֶׁל תּוֹרָה, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מ, יב): וְשָׁקַל בַּפֶּלֶס הָרִים, לֹא תְהֵא אוֹמֵר הוֹאִיל וְהַמִּצְוָה הַזּוֹ גְּדוֹלָה אֲנִי עוֹשֶׂה אוֹתָהּ שֶׁשְֹּׂכָרָהּ מְרֻבֶּה, וְהוֹאִיל וְזוֹ מִצְוָה קַלָּה אֵינִי עוֹשֶׂה אוֹתָהּ, מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא גִּלָּה לַבְּרִיּוֹת מַהוּ מַתַּן שְׂכָרָהּ שֶׁל כָּל מִצְוָה וּמִצְוָה, כְּדֵי שֶׁיַּעֲשׂוּ כָּל הַמִּצְווֹת בְּתֹם, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: נָעוּ מַעְגְּלֹתֶיהָ לֹא תֵדָע. לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ שֶׁשָֹּׂכַר לוֹ פּוֹעֲלִים וְהִכְנִיס אוֹתָן לְתוֹךְ פַּרְדֵּסוֹ, סָתַם וְלֹא גִּלָּה לָהֶן מַהוּ שְׂכָרוֹ שֶׁל פַּרְדֵּס, שֶׁלֹא יַנִּיחוּ דָּבָר שֶׁשְֹּׂכָרוֹ מוּעָט וְיֵלְכוּ וְיַעֲשׂוּ דָּבָר שֶׁשְֹּׂכָרוֹ מְרֻבֶּה, בָּעֶרֶב קָרָא לְכָל אֶחָד וְאֶחָד אָמַר לוֹ תַּחַת אֵיזֶה אִילָן עָשִׂיתָ, אָמַר לוֹ תַּחַת זֶה, אָמַר לוֹ פִּלְפֵּל הוּא שְׂכָרוֹ זָהוּב אֶחָד, קָרָא לְאַחֵר אָמַר לוֹ תַּחַת אֵיזֶה אִילָן עָשִׂיתָ, אָמַר לוֹ תַּחַת זֶה, אָמַר לוֹ שְׂכָרוֹ חֲצִי זָהוּב פֶּרַח לָבָן הוּא. קָרָא לְאַחֵר אָמַר לוֹ תַּחַת אֵיזֶה אִילָן עָשִׂיתָ, אָמַר לוֹ תַּחַת זֶה, אָמַר לוֹ זַיִת הוּא שְׂכָרוֹ מָאתַיִם זוּז. אָמְרוּ לוֹ לֹא הָיִיתָ צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ אוֹתָנוּ אֵיזֶה אִילָן שְׂכָרוֹ מְרֻבֶּה כְּדֵי שֶׁנַּעֲשֶׂה תַּחְתָּיו, אָמַר לָהֶם הַמֶּלֶךְ, אִלּוּ הוֹדַעְתִּי הֵיאַךְ הָיָה כָּל פַּרְדֵּסִי נַעֲשָׂה. כָּךְ לֹא גִּלָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְווֹת, חוּץ מִשְׁתֵּי מִצְווֹת, הַחֲמוּרָה שֶׁבַּחֲמוּרוֹת וְהַקַּלָּה שֶׁבַּקַּלּוֹת, כִּבּוּד אָב וָאֵם, חֲמוּרָה שֶׁבַּחֲמוּרוֹת, וּמַתַּן שְׂכָרָהּ אֲרִיכוּת יָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ, יב): כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ. וְהַקַּלָּה, שִׁלּוּחַ הַקֵּן, וּמַהוּ שְׂכָרָהּ, אֲרִיכוּת יָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב, ז): שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וגו' וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים, הֱוֵי כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר.(דברים רבה, פרשה ו ,ב)
ב.שלא יעבדו רק על מנת לקבל פרס גדול יותר:
הנה ודאי המדקדק במצוה חמורה יותר ממצוה קלה היינו טעמא לפי שמצווה חמורה שכרה יותר לפיכך הוא נזהר בה יותר ובאמת הוא איסור גמור שהרי אסור לשמש על מנת לקבל פרס...
באמת אמאי לא כתוב בתורה- וצ"ל בכדי שלא יעבדו על מנת לקבל פרס אם כן צריך אתה להיזהר במצווה קלה כבחמורה (ארץ חמדה למלבי"ם,שם)
3."מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְוֹת"-
על קיום המצוות - יש שכר קצוב ויש מתן (מלשון מתנה) שאינו קצוב ואותו אין לדעת והוא לפי ההשתדלות של האדם בקיומה:
מתן שכרן. יש שכר לפעולתך מן השי"ת והרי הוא כעין מלכותא דארעא שתמצא מי שעובד למלך. ושכר הפעולה קצובה. ותראה שיקבל עליה שכר מאת המלך יותר ויותר מן הראוי והקצוב. לפי שהיא נאותה לו למלך. או מצד אחר ושכר כזה אינו ראוי להקראות שכר בהחלט שהרי אינו השכר הראוי. אבל זה שמו אשר יקרא לו מתן שכר. לפי שיש עמה מתנה מרובה. ואינה מתנה ג"כ בהחלט. שהרי שכרו אתו. והיינו נמי דתנן מתן שכרן שבערך נחת רוח שלפניו בעשיית המצוה. מתן אדם ירחיב כרצונו יתברך. וזה ענין הכתוב בעצמו שאומר (ישעיה מ') הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו. שכך הוא אומר הנה שכרו אתו מלת הנה מורה על דבר ברור וידוע. כי שכרו ודאי וברור שהוא אתו. ועוד זאת שמת שפעולתו לפניו. שהפעולה אמנם היא לפניו יתברך ובבחינה זו שכרו כפול ומכופל במתנה מרובה כאמור. כך נ"ל.(תוספות יום טוב,שם)
4."בְּמִצְוָה קַלָּה כְבַחֲמוּרָה "- יתכן ודווקא מצוות עשה קלה היא החסרה לתיקונו בעולם הבא:
ולפיכך צריך אדם להיות זריז בקיום כל אחת מן המצוות שמא ח"ו אותה המצווה שביטל הוא הדבר שהוא יותר צריך ונמצא חסר בעולם הבא דבר שאינו יכול לתקנו... (כללי המצוות למהר"י גיקטליא)
חלק ג: אע"פ שיש להשטיח את כל המצוות מבחינת השכר עדיין
ניתן לטעום (אף על פי שאין יודעים "מתן שכרה") מגדולתה של מצווה או חומרתה של עבירה ע"י התבוננות בהפסדה- בעונש על ביטולה:
ג.וֶהֱוֵי מְחַשֵּׁב:
הֶפְסֵד מִצְוָה כְּנֶגֶד שְׂכָרָהּ ,
וּשְׂכַר עֲבֵרָה כְנֶגֶד הֶפְסֵדָהּ.
ואע"פ שלא התבאר שיעור חבוב מצוה על מצוה יש בהן צד הקשה והוא
שכל מצות עשה שתמצא אותה שיתחייב העובר עליה עונש גדול דע שבעשייתה ג"כ שכר גדול
המשל בו שהמילה וקרבן פסח ושביתה בשביעית ועשיית מעקה
כל אלו מצות עשה
אבל חיוב העושה מלאכה בשבת סקילה
ואשר מבטל מילה או קרבן במועד חייב כרת
והמשים דמים בביתו לאו והוא אמרו ולא תשים דמים בביתך
ומזה תדע ששכר שביתה בשבת יותר גדול משכר מילה
ושכר המילה יותר גדול אצל השי"ת משכר עשיית המעקה
והוא ענין אמרו והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה
וג"כ אמר שכר עבירה כשלא תעשה אותה גם זה לא התבאר אמנם תלמדהו מענשה שהחטא אשר ענש עושהו גדול שכר הנחתו כפי הערך ההוא מן הגודל
(פירוש הרמב"ם למשנה, שם)
חלק ד: למעלה- ממך
וְהִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאִי אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה,
דַּע - מַה לְּמַעְלָה מִמְּךָ
עַיִן רוֹאָה וְאֹזֶן שׁוֹמַעַת,
וְכָל מַעֲשֶׂיךָ בַסֵּפֶר נִכְתָּבִין :
רבי יהודה הנשיא חילק את אופני ידיעת ה' ל-3 תקופות היסטוריות
וכך גם הצדיק את מעשהו הגדול של כתיבת המשנה(תורה שבע"פ)והבאתה אל הכתב:
והנה אמרו חז"ל דע מה למעלה ממך עין רואה ואזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים וכתבנו בחידושינו דהנה
מצינו במשה רבינו ע"ה והנביאים הבאים אחריו שהיה להם עינים לראות והיו נקראים רואים כדכתיב (שמואל-א' ט',) כי לנביא היום יקרא לפנים הרואה
ואחר כך כשפסקה נבואה מישראל היו משתמשים בבת קול כמו שאמרו חז"ל בפסוק ואזניך תשמענה דבר וגו'.
ואחר כך בדורות האחרונים לא זכו גם לשמיעת האזן
וכשראו שהתורה מתמעט התירו משום עת לעשות לה' לכתוב דברים שנאמרו בעל פה כדאיתא בגמרא
אם כן ראוי לאדם לשום אל לבו שפלות דורותינו וכמה מעלת להם עלינו. וזהו שאמרו דע מה למעלה ממך ר"ל הבט כמה מעלת למעלה ממך. עין רואה שהם הנביאים ואזן שומעת המשתמשים בבת קול ועתה ראה שכל מעשיך ר"ל שהוא משום עת לעשות לה' שלא ישתכחו מעשה המצות על מכונם והתירו להיות בספר נכתבים:(פתחא זעירא לספר הפלאה לרבי פנחס הורביץ אות ז)
הכל מתועד והתסריט נתון בידי האדם - "ממך" :
נסמיך שלשה דברים שלמדתי מעולם התקשורת האלקטרונית; האייפון, האינטרנט, המחשב וכל הסובב; "עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים", כמצוטט בראש המדור ממשנת אבות.
(ע"פ הרב ישראל רוזן זצ"ל, ראש מכון צומת , מתוך עלון שבת בשבתו תשע"ה)
ניתן לטעום (אף על פי שאין יודעים "מתן שכרה") מגדולתה של מצווה או חומרתה של עבירה ע"י התבוננות בהפסדה- בעונש על ביטולה:
ג.וֶהֱוֵי מְחַשֵּׁב:
הֶפְסֵד מִצְוָה כְּנֶגֶד שְׂכָרָהּ ,
וּשְׂכַר עֲבֵרָה כְנֶגֶד הֶפְסֵדָהּ.
ואע"פ שלא התבאר שיעור חבוב מצוה על מצוה יש בהן צד הקשה והוא
שכל מצות עשה שתמצא אותה שיתחייב העובר עליה עונש גדול דע שבעשייתה ג"כ שכר גדול
המשל בו שהמילה וקרבן פסח ושביתה בשביעית ועשיית מעקה
כל אלו מצות עשה
אבל חיוב העושה מלאכה בשבת סקילה
ואשר מבטל מילה או קרבן במועד חייב כרת
והמשים דמים בביתו לאו והוא אמרו ולא תשים דמים בביתך
ומזה תדע ששכר שביתה בשבת יותר גדול משכר מילה
ושכר המילה יותר גדול אצל השי"ת משכר עשיית המעקה
והוא ענין אמרו והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה
וג"כ אמר שכר עבירה כשלא תעשה אותה גם זה לא התבאר אמנם תלמדהו מענשה שהחטא אשר ענש עושהו גדול שכר הנחתו כפי הערך ההוא מן הגודל
(פירוש הרמב"ם למשנה, שם)
חלק ד: למעלה- ממך
וְהִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאִי אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה,
דַּע - מַה לְּמַעְלָה מִמְּךָ
עַיִן רוֹאָה וְאֹזֶן שׁוֹמַעַת,
וְכָל מַעֲשֶׂיךָ בַסֵּפֶר נִכְתָּבִין :
רבי יהודה הנשיא חילק את אופני ידיעת ה' ל-3 תקופות היסטוריות
וכך גם הצדיק את מעשהו הגדול של כתיבת המשנה(תורה שבע"פ)והבאתה אל הכתב:
והנה אמרו חז"ל דע מה למעלה ממך עין רואה ואזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים וכתבנו בחידושינו דהנה
מצינו במשה רבינו ע"ה והנביאים הבאים אחריו שהיה להם עינים לראות והיו נקראים רואים כדכתיב (שמואל-א' ט',) כי לנביא היום יקרא לפנים הרואה
ואחר כך כשפסקה נבואה מישראל היו משתמשים בבת קול כמו שאמרו חז"ל בפסוק ואזניך תשמענה דבר וגו'.
ואחר כך בדורות האחרונים לא זכו גם לשמיעת האזן
וכשראו שהתורה מתמעט התירו משום עת לעשות לה' לכתוב דברים שנאמרו בעל פה כדאיתא בגמרא
אם כן ראוי לאדם לשום אל לבו שפלות דורותינו וכמה מעלת להם עלינו. וזהו שאמרו דע מה למעלה ממך ר"ל הבט כמה מעלת למעלה ממך. עין רואה שהם הנביאים ואזן שומעת המשתמשים בבת קול ועתה ראה שכל מעשיך ר"ל שהוא משום עת לעשות לה' שלא ישתכחו מעשה המצות על מכונם והתירו להיות בספר נכתבים:(פתחא זעירא לספר הפלאה לרבי פנחס הורביץ אות ז)
הכל מתועד והתסריט נתון בידי האדם - "ממך" :
נסמיך שלשה דברים שלמדתי מעולם התקשורת האלקטרונית; האייפון, האינטרנט, המחשב וכל הסובב; "עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים", כמצוטט בראש המדור ממשנת אבות.
עין רואה:
שאלת הקב"ה לאדם הראשון 'אַיֶכָּה', במשמעות של איכון ואיתור, 'נפתרה' כביכול. האדם איננו בן חורין להיסתר לא מפני 'האח הגדול', ועוקבי 8200, וק"ו שלא מפני הקב"ה. ניתן לאתר אותו מעבר להרי חושך ובנבכי הג'ונגל; הוא משאיר עקבות דגיטאליים ובאמצעות הצ'יפ הפועם בכיסו (ובדור הבא יקלטו גם אותות הלב החי) הוא מבשר 'הנני'; "אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה'" (ירמיהו כג,כד); "אין נסתר מחמתו" (תהלים יט,ז).....
ואוזן שומעת:
מימרא זו מייצגת את הצד החיובי של התקשורת; גם אדם החי בבדידות, או רתוק למיטת חוליו, יכול לתקשר עם העולם החיצון, עם בני משפחה, ידידים, שדרי רדיו או עמותות ייעוץ למיניהן. ה'אוזן השומעת' מתבטאת גם ביד כותבת חפשית המגיבה בכלי התקשורת האינטרנטיים, הפתוחים לשיח-כל. באמצעות מקשי תקשורת ומקלדת יכול אדם מן הישוב, מן המדבר, מן הכלא, מבית אבות, משוחת החייל, מעל השולחן ומתחת לשולחן, להביע את עצמו. "התשמע קולי?" כן!
בספר נכתבים
משחר ילדותי נתפלאתי ונתפעמתי כיצד הקב"ה יכול לדעת בבת אחת כל "מעשה איש ופקודתו", ו"לזכור כל הנשכחות", "ומגיד לאדם מה שיחו – אפילו שיחה יתירה שבין איש לאשתו מגידים לו לאדם בשעת מיתה" (חגיגה ה,ב). האם אין גבול לקיבולת הידע? ההקלטה? הזכרון? ולאחר מכן הפענוח? השליפה וההצבה מול הפנים? ה'ענן' האינטרנטי בא לעזרתנו. ומה שרתי-מחשב מעשה ידי אדם הם בעלי קיבולת אינסופית (נניח!), ובעל יכולת פענוח ואיחזור פנטסטית – הקדוש-ברוך-הוא שנתן בינה בלב בני אדם, על אחת כמה וכמה.
המשנה שצוטטה, "עין רואה ואוזן שומעת", פותחת במילים: "דע מה למעלה ממך", היינו שים לב, הטה אוזן ותן דעתך למציאות עליונה זו אשר מעליך. רבי מנדל מקוצק, חריף האדמו"רים, שומע בהכרזה זו דגש אחר: "דע מה למעלה?" – אם רצונך לדעת מה מתרחש בעולמות העליונים, התשובה היא "ממך!" האדם בהליכותיו וביכולותיו מכתיב מה מתהווה שם למעלה… "ממך!"
(ע"פ הרב ישראל רוזן זצ"ל, ראש מכון צומת , מתוך עלון שבת בשבתו תשע"ה)
אחד המספידים בהלווית החזון איש תיאר עד כמה היה החזון איש קדוש מרחם,ובעל נשמה מיוחדת וסגולותיו באו לידי ביטוי כבר מנעוריו.הרב מבריסק חזר מההלוויה ומא ר לבני ביתו: אין קשר בין גדולת החזון איש לבין נשמה מיוחדת מרחם.הוא נולד ככל הילדים,והפך להיות החזון איש בזכות כל מה שעבד על עצמו והתאמץ והתייגע כדי להשיד את כל מעלויותיו ומידותיו.העיקר הוא מאמץ והתמדה.אולי אותו אחד שדיבר רצה להסביר למה אחרים לא יצאו כמו החזון איש או למה הוא לא זכה להגיע למדרגות של החזון איש...אז כדי לתרץ את מצבו ואת מצב האחרים הוא מאר כך, אבל האמת היא שהחזון איש זכה בכל מה שזכה- בגלל עמלו הרב בזכות יגיעה ומסירות (סולם יעקב/ידידיה מאיר וסיוון רהב מאיר, ע"מ 90)
סיכום: רבי יהודה הנשיא נותן לאדם הדרכה מעשית ב-3 מעגלי חייו:
בין אדם לחברו - דרך ארץ ומידות:
אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבֹר לוֹ הָאָדָם?
כֹּל שֶׁהִיא תִפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂיהָ
וְתִפְאֶרֶת לוֹ מִן הָאָדָם
בין אדם למקום- המצוות:
וֶהֱוֵי זָהִיר
בְּמִצְוָה קַלָּה כְבַחֲמוּרָה
שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְוֹת
וֶהֱוֵי מְחַשֵּׁב:
הֶפְסֵד מִצְוָה כְּנֶגֶד שְׂכָרָהּ ,
וּשְׂכַר עֲבֵרָה כְנֶגֶד הֶפְסֵדָהּ.
בין אדם לעצמו:
וְהִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאִי אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה,
דַּע - מַה לְּמַעְלָה מִמְּךָ
עַיִן רוֹאָה וְאֹזֶן שׁוֹמַעַת,
וְכָל מַעֲשֶׂיךָ בַסֵּפֶר נִכְתָּבִין :
(אבות ב,א)
בעידן הדיגיטלי יודעים איפה האדם נמצא בכל רגע ורגע אבל לא יודעים איפה לבו נמצא , רק הקב"ה בוחן כליות ולב ולכן על האדם לנווט עצמו לברור עשייה חיובית בכל 3 המעגלים של חייו (ענ"ד)
______________________________
ב.דרך ישרה במצוות:
שאם מזדמנות לו לאדם ב מצוות ואינו יכול לקיים שתיהן מייעץ התנא שיבחר במצווה שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם שיש שני סוגי מצוות מוות שבין אדם למקום כגון תפילין סוכה לולב וכד' ויש מצוות שבין אדם לחבירושיש לחבירו תועלת מהן כגון צדקה וגמילות חסדים וביקור חולים והכנסת כלה וכיו"ב והמצוות שבי אדם לחברו הן בכלל תפארת לעושיה ותפארת לחבירו ואילו המצוות שבין אדם למקום המתפארת רק לעצמו כיון שאין לחבירו דבר מזה ולכן אם מזדמנות לו ב מצוות האחת ממצות שביןם אדם למקום והשניה שבין אדם לחבירו יבור לו האדם המצוות מהסוג השני וכל זה בשני סוגי מצוות אבל במסוג אחד הוי זהיר המצווה קלה כבחמורה (ילקוט מעם לועז ע"פ הרבמם, הרע"ב ונחלת אבות)
תשובההעברה |
